יום י"ח באייר, ל"ג בעומר, הוא היום בו על פי המסורת נפטר התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי[i]. מידי שנה ושנה ביום זה, נוהרים המוני בית ישראל לקברו שבהר מירון, ושמחים שמחה גדולה, בשירה ובריקודים, לכבוד התנא האלוקי. שמחה זו מלכדת סביבה את כל העם היהודי, לכל גווניו, חוגיו ועדותיו.
למנהג זה יש יסוד נעלה מאוד, והוא מאמר בת קול שיצאה בעת קבורתו של רשב"י, כמתואר בספר הזהר[ii], שבשעת כניסת המטה למערה, רחפה היא באויר ועמוד אש הלך לפניה, ולפתע נשמע קול מן השמים: 'עלו אתו ואתכנשו להלולא דרבי שמעון'.
מנהג זה נשמר ברציפות לאורך שנים ודורות. חיזוק מיוחד ניתן לו לפני כארבע מאות שנה, על ידי רבנו האריז"ל. וכך מעיד תלמיד האריז"ל רבי חיים ויטאל זצ"ל[iii]: 'ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג בעומר על קבר רשב"י ורבי אלעזר אשר קבורים בעיר מירון, כנודע, ואוכלים ושמחים שם; אני ראיתי למורי ז"ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג בעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלושה ימים ראשונים של השבוע ההוא, וזו היתה הפעם הראשונה שבא ממצרים וכו'. והר"ר יונתן שאגי"ש העיד לי וכו' שהוליך (=האריז"ל) את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו, כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה וכו'. וכתבתי כל זה, להורות כי יש שורש במנהג הזה הנזכר וכו' '[iv].
בענין טעם השמחה, ראה בפרק: יום ל"ג בעומר, לקט נרחב מדברי גדולי הדורות.
עדויות מדורות קודמים:
בספר 'דרכי ציון' הביא דברי ה'ברטנורא' במכתבו לבנו, זה לשונו: 'בי"ח אייר יום מיתתו, באים מכל הסביביות ומדליקים אבוקות גדולות מלבד מה שמדליקין עליה נר תמיד וכו'. שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ונדבה שנתנו למקום ההוא'.
עדות מתחילת המאה הקודמת ספר 'תבואות הארץ'[v]: 'ובכל שנה ושנה, בהגיע יום ל"ג בעומר, יחוגו שם אחינו היהודים חג גדול על קבר רשב"י, וזולת אנשי ירושלים כל יושבי ארץ יהודה, ינהרו עוד המונים המונים גם מעיר דמשק, מעיר אחלב, בגדד, קאירא, קאנאנטיינא פאל, ועוד ערים רבות. ויתאספו יחד על קבר התנא הנזכר לחוג את החג הזה, עד כי פעמים רבות ימצאו שם כמה אלפים נפש מאחינו בני ישראל'.
עדות נוספת בספר קורות העיתים[vi]: 'בל"ג בעומר מתקבצים הרבי יהודים מהרבה עיירות לצפת ומשם נוסעים לכפר מירון אל חצר שעל קבר הרשב"י, ולומדים שם כל הלילה האידרא קדישא'[vii].
ר' משה באסולה, בתיאור מסעו בארץ בשנת רפ"ב, כותב: 'כי בט"ו באייר, שקורין לו פסח שני, עשו שם במירון השיירה ז'ייארה (=ביקור) גדולה. היו שם יותר מאלף נפשות, כי באו רבים מדמשק עם נשיהם וטפם, ורוב קהל צפת, וכל קהל לבוקייע (=פקיעין) ועמדנו שם שני ימים ושני לילות, חוגגים ושמחים, והתפללנו על כל ציוני הצדיקים אשר שם'[viii].
לוח ירושלים משנת תרנ"ו[ix]: 'בליל ל"ג בעומר יחוגו יושבי צפת את חג הילולא דרשב"י על קברו אשר בכפר מירון, ואנשים לאלפים מקצות ארץ אסיא ואפריקה יעלו להחג הזה'.
ר' חיים הלוי הורביץ, בעל 'חבת ירושלים', אף מתאר את הדרך למירון[x]: 'ומי ימלל, יפאר ויהלל, השמחה של מצוה ביום ההילולא ל"ג בעומר, כי רבה היא, וזמן קהילה לכל, שבאים אנשים ונשים וטף מערי א"י וכפריה ויש עולי רגל, וכל הדרך ממצפת למירון מלאים אחב"י, אלו הולכים ואלו חוזרים ובאים מעכו ודמשק וארם צובא ומאפסי ארץ, ביום ובלילה, ואין מכלים דבר... ובבוא כל ישראל ליראות בקודש, מה נורא המקום הזה. ליהודים היתה אורה זו תורה'. בין היתר הוא מספר על יהודי אחד ממדינת פרס ששהה שתי שנים בדרך, ומסר נפשו כדי לראות בחדוות ההילולא של הרשב"י. וכן הוא מתאר שאשה אחת שבאה מארץ רחוקה למירון 'מיד ניגשה לציון הקדוש של רבי שמעון ואמרה לו, אני האשה הניצבת, באתי מרחוק למקום משכנך, לבקש ממך שתהיה מליץ יושר בעד כלל אחינו בני ישראל, שיבוא קץ וסוף לגלותינו ושכינה תקום מעפרה', ומיד הלכה לה ונסעה לדרכה.
על הנהירה המוגברת מחוץ לארץ להילולא דרשב"י במירון, ישנה בידינו עדותו של הר"י בן-לוי, בהערותיו לסדר 'הילולא רבה' (ליוורנו תקע"ט): 'ושמענו שיש מקומות שהולכים ממוצאי חג הפסח ממקום למקום ומעיר לעיר, והולכים לא"י ויושבים עד חג השבועות לעשות הילולא של רשב"י'.
גדולי ישראל:
האריז"ל ובעל ה'חרדים' - מפורסם המעשה בהאריז"ל ורבי אלעזר אזכרי זצ"ל בעל ה'חרדים', המתואר בספר 'מסעות ירושלים'[xi]: 'רבי אלעזר גדול בתורה היה, אך איש לא ידע על כך. בכתרה של תורה לא השתמש, אלא התפרנס מיגיע כפיו. איש לא ידע איפוא מעוצם גאונותו וקדושתו, אם כי כולם ידעו את ר' אלעזר שמש בית המדרש, כירא שמים וחרד לדבר ה'.
בל"ג בעומר אחד עלה רבי אלעזר למירון, והיה זה בשעה שהאר"י עם החברייא שהו שם ליד ציון הרשב"י. הוא הצטרף אליהם ורקד עמהם זמן רק לכבוד הילולא דרשב"י.
מבלי משים הצטרף אליהם זקן אחד, לבוש בגדים לבנים, בעל צורה ובעל קומה, משכמו ולמעלה גבוה מכל העם. בראשונה היה רוקד לבדו בשמחה עצמוה. ומשראה את ר' אלעזר צירף אותו לריקודו בצוותא. בני חבורתו של האר"י שלא הכירו את הזקן, הסתכלו בתמהון על שני הרוקדים, וביחוד לאחר שהבחינו בדמותו המופלאה של אותו זקן, הרוקד עם השמש ר' אלעזר. מעולם לא ראינו אותו, חשבו בליבם, וכיצד הגיע לכאן?
תוך שהם מסתכלים עליהם קפץ גם האר"י ונטל את ידו של אותו זקן ורקד עמו שעה ארוכה. משסיים האר"י את ריקודו עם הזקן המופלא, נטל את ידו של ר' אלעזר המשמש, המא בעל ה'חרדים', ואף עמו רקד הרבה בשמחה וטוב לבב.
לאחר שיצאו משם הרהיבו בנפשם עוז תלמידי האר"י לשאול את רבם: 'אל נא יחר בעיני אדוננו אם נשאל אותו בענין הנוגע לכבודו. ריקודו של מעלת כבוד תורתו עם הזקן המופלא מסתבר על דעתינו. אין אנו מכירים אותו, ובודאי עדם גדול הוא, אבל מה מקום לריקוד ביחידות עם השמש ר' אלעזר, והדבר לפלא בעינינו. אמנם ירא שמים הוא, אבל ספק אם זה לכבודו של רבינו לרקוד עמו ביחידות'.
בת-חיוך עלתה על שפתי האר"י בשמעו את דברי תלמידיו שוחרי כבודו: 'אם הרשב"י רקד עמו ביחידות, לא יהא הדבר לכבוד לי הצעיר, לרקוד עמו'.
כבודו של רבי אלעזר נתעלה מעתה בעיניהם, ומעמד מיוחד היה לו לאחר שהצטרף אל בני החבורה'.
ה'אור החיים' - העיד רבי שמואל העליר זצ"ל רבה של צפת: 'בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים אשר אבותם ראו וספרו להם כי הרה"ק רבי חיים בן עטר זי"ע היה פעם אחת בהילולא פעיה"ק צפת"י וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר שעולם משם אל המקדש, ירד מהחמור והוה עולה על ידיו ואל רגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת קוב"ה וכל פמליא של מעלה הכא, וכל נשמות הצדיקים שמה. ובעת ההילולא היה שמח שמחה גדולה'.
מטעם הכמוס לו נמנע האדמו"ר מקלויזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, מלנסוע להילולא של רשב"י ביום ל"ג בעומר - פרט לפעם אחת.
בשנת תשי"ט שינה האדמו"ר את דרכו וערך את שולחנו הטהור בליל ל"ג בעומר במקום במוצאי החג. למחרת יצא מקרית צאנז שבנתניה עם קבוצה של חסידיו לדרכו למירון, מיד בהגיעו למירון נכנס רבי יקותיאל יהודה להיכל הרשב"י ואמר תהלים במשך כמה שעות. לאחר מכן, ישב שם ועבר על כל המימרות של רשב"י שבש"ס, ובסוף קרא קויטלאך (אותם שרף אחר כך על גג ההיכל במקום ההדלקה).
כשיצא מאהל רשב"י החל לרקוד בחצר בהתלהבות, ובמשך שעה ארוכה רקד בתוך המעגל ביחידות. פניו בוערות כמלאך ה' משמחת המצוה עד כלות הנפש. יותר מאוחר ערך האדמו"ר את שלחנו הטהור לכבוד היום.
למרות שרבי יקותיאל יהודה האריך ימים ושנים באץ הקודש, היתה זו הפעם היחידה שהוא השתתף בשמחת ל"ג בעומר במירון.
'תורתו מגן לנו':
בפרק 'ציון הרשב"י' הארכנו לבאר סגולת המקום בו טמון רשב"י, שהרבה נושעו בתפילותיהם שם, בכל תחומי החיים, ברפואה, זרע של קיימא, פרנסה, עושר ואושר וכו' וכו'; כל זה בכוחו המופלא של רשב"י, המתואר בלשון חז"ל[xii]: 'מלומד בניסים', שממליץ טוב בעד המתפללים שם. ברם, גדולה כפולה ומכופלת היא מעלת התפילה במקום זה, ביום ההילולא - ל"ג בעומר. ומפורסם בשם האריז"ל, שהיה מרגלא בפומיה, 'שביום ל"ג בעומר עומד התנא רשב"י על ציונו הקדוש ומברך לכל אחד ואחד הבאים שמה - למירון, לכבוד שם קדשו, לשמוח שם בשמחת ההילולא רבתי שלו'[xiii]. ועדות נאמנה מצאנו בדברי רבי חיים ויטאל ב'שער הכוונות'; וזה לשונו: '...גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם וכו' ואחר [שהתפלל] וגמר העמידה אמר לי מורי ז"ל, כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה ביום שמחתינו, והנה לכן יהיה בנחמה בקרוב'.
מעשי מופת רבים נתפרסמו על ישועות מופלאות שארעו מכחו של רשב"י, שהמליץ טוב בעד העולים על ציונו ביום זה. נזכיר כאן רק מעשה אחד מני רבבות, שבשל עוצמתו המיוחדת והעדים הרבים שנכחו בו, נתפרסם מאוד בדור האחרון והפך לאגדה בקרב העם:
יום ל"ג בעומר שנת תרפ"ג, חל בערב שבת קודש. קהל גדול מהחוגגים נשאר בסמוך לציון אף ביום השבת. בבוקרו של שבת קודש, ערך הצבור את תפילת שחרית באולם הגדול. לפתע נשמעו זעקות שבר ויללות מכיוון החצר החיצונה. היו אלו צעקותיה של אשה צעירה מעדות הספרדים, שהגיעה למירון עם בנה הפעוט. באורח פתאומי נפל בנה ושכב מוטל ארצה ללא הכרה. תוך דקות ספורות הגיע רופא שנזעק למקום, בדק את הילד הרך, ולא נותר לו אלא לקבוע את מותו.
מיד עם היוודע דבר האסון, הכריז המשמר האנגלי ברשות הממשלה, עוצר על כל אנשי החצרות למשך מספר ימים, עד תום החקירה היסודית לברור נסיבות האירוע. מובן מאליו, כי פחד נפל על כל הנוכחים, ורבים מהם פתחו במנוסה לעבר ההרים המקיפים את האזור. מהומה רבתי פרצה במקום, ילדים קטנים נעזבו על ידי אביהם, ואיש לא ידע את נפשו מרוב בהלה. ועל כולנה, התגבר קול זעקתה של האשה המסכנה, אשר שכלה את בנה מחמדה. בתוך כך, סגרו השוטרים את כל השערים, אין יוצא ואין בא, אין פרץ אך יש צווחה.
בינתיים הועבר התינוק המת אל אחד החדרים הקטנים שבקומה השניה מעל הציונים. ישבה לידו אמו הגלמודה, ותנתה את צערה בבכי מר לפני בורא העולם, על פרי בטנה, בנה היחיד שנקטף ממנה.
לפתע חדלה מבכיה, נטלה את בנה בידיה, ירדה עמו למטה אל בית הכנסת שעל יד ציונו של הרשב"י, והניחה שם את הילד על הארץ בסמוך לציון הקדוש.
צדיק! צדיק! רבי שמעון! פתחה בצעקות רמות. 'הנני אמתך. באתי לכאן לכבודך, לספר את בני יחידי הראשון אשר נתן לי השם יתברך. קימתי את נדרי אשר נדרתי להביא אותו כאן בל"ג בעומר, ואתמול עשיתי לו את התספורת בשירים ובזמרה. אבל עתה, איך אסע מכאן בבושה ובכלימה בלי הילד'?
הדי קולה ובכיה היו נשמעים במרחבי החצר, ולב כל השומע נמס בקרבו.
צדיק!צדיק! הנני מניחתו לפניך כמו שהוא, ואנא ממך, אל תבישני ותחזירו לפני חי ובריא כמו שהבאתיו אתמול לפניך - יתקדש שם שמים ושמך בעולם, וידעו כי יש השם וצדיקים שופטים בארץ!
באותה שעה עזבו כל הנוכחים את ההיכל הגדול, והשאירו את התינוק שרוע לבדו על יד ציון רשב"י.
והנה מיד לאחר נעילת הדלת הראשית, שמעו במפתיע את קול הילד בקוראו: 'אמא! אמא!'
הקהל הנדהם פתח את הדלתות, והכל הופתעו לראות את הילד שקם לתחיה, נעמד על רגליו ורץ הישר לעבר זרועותיה המושטות של אמו ומבקשה: 'אמא! תני לי מעט מים, כי צמא אנכי'.
הרופאים שקודם לכן קבעו את מותו של הילד, שבו לבחון את אשר ארע, ולא ידעו את נפשם מרוב תמיהה, בהפטירם: 'אין זה אלא נס גלוי'!![xiv]
יצויין, כי מעשה דומה לזה אירע כמאה שנים קודם לכן, והעיד עליו בעל 'חבת ירושלים'[xv], שראהו במו עיניו, זה לשונו: 'מהולל אקרא ה', אשר זיכני להיות במירון בל"ג בעומר שנת תקצ"ט לפ"ק. ואספר נס גדול אשר קרה ביום ההוא אשר עיני ראו ולא זר. ויהי בעלות כל העדה הקדושה, אנשים נשים וטף, על גג המדרש של התנא רשב"י, להתענג ולהביט בהילולא, ויפול ילד קטן כבן חמש שנים מגג העליה, והגג היה גבוה כמו שלושים אמה, והילד בנפלו לארץ היה כמו מת ממש. ובהודע הדבר לקהל וספקו כף באמרם מת הילד. ואביו הולך ובוכה על בנו, ויצו רופא אחד אשר היה שם כי יקיזו דם לילד, ויחי הילד ומתחיל צועק, 'הוי אבי'. ובהישמע בכי הילד, וישובו כל העם לשמחתם'.
ארועי ל"ג בעומר במירון ישודרו בשידור חי באתר עמותת זכות לעמ"י: www.meronlive.net
[i] ראה מכתב רבינו עובדיה מברטנורא לאחיו בשנת רמ"ט, נדפס בספר דרכי ציון; השל"ה הקדוש במכתבו; סידורו של האדמו"ר הזקן בעל התניא; ספר 'בני יששכר'.
[ii] ח"ג, דף רצו, ב.
[iii] שער הכוונות.
[iv] ראה עוד, ספר 'ארץ ישראל' להגרי"מ טוקצ'ינסקי סימן יח, סעיף ג, הובא ב'ספר מנהגי ארץ ישראל' (להרב יעקב גליס); ספר 'משנת חסידים', הובא ב'טעמי המנהגים'.
[v] לרבי יהוסף שווארץ (עלה לארץ בשנת תקצג).
[vi] לרבי מנחם מנדל ב"ר אהרן מקמניץ, נפטר בשנת תרלג, הובא בספר 'מנהגי ארץ ישראל' פכ"ג הערה יג.
[vii] על המנהג ללמוד בציון מתורת הרשב"י, ראה עוד 'תורת ארץ ישראל' להגרי"מ טיקוצ'ינסקי.
[viii] 'מסעות ארץ ישראל' לא. יערי, עמ' 155.
[ix] הובא בספר 'מנהגי ארץ ישראל' שם.
[x] 'חבת ירושלים' (ירושלים תר"ד), מאמר 'רננו צדיקים'.
[xi] לר' משה גאלדשטיין, וכתב שם ששמעו מפי רח"א ממונקאטש, בשם רבי יחזקאל שרא משינאווא, אשר שמע ממקור נאמן בעת ביקורו בארה"ק.
[xii] מעילה יז, ב.
[xiii] 'טעמי המנהגים' בשם ספר 'הילולא דרשב"י'.
[xiv] מתוך ספר 'ואמרתם כה לחי', להרב דוד רוסוף.
[xv] מאמר 'רננו צדיקים'.
